בתערוכת יחיד ראשונה לאמן עוזיאל רנחל הוא פורש רישומים שהם סוג של פרגוד. כל אחד מהם רך, נמוג, מצויר בפסטל רך ובעיפרון בגוונים מונוכרומטיים של אדום, לבן וצהוב, צבעים המחזקים את הפאר והקטיפה המלכותית של המושבים, הווילאות והפרגודים.

כיוצר גם בעולם הגוף והתנועה, האמן מביא אל הנייר לא את הגוף עצמו – אלא את זכרו, רישומו, מה שנותר ממנו כשהוא חולף ועוזב את החלל. הרישומים נבנים מתוך הבנה של תנועה, אך זו תנועה שאינה ניכרת בקו — אלא במתח שמתחתיו. המקומות המתהווים אינם רק מרחבים של מבט, אלא של שהות, של כניסה, של נשימה. יש בהם ריק — אך הוא ריק טעון, כמו רגע מאחורי הקלעים: הכל מוכן, אך הדבר עדיין לא נאמר.

כפי שכותבת מיכל גוברין במאמרה “הפולחן היהודי כז’אנר של תיאטרון קודש” (1989), הטקס היהודי בנוי על יסודות של הופעה, של זמן, של חלל, של ציפייה למשהו שאינו חומר בלבד. יש התרחשות, דמויות וצופים אך המוקד איננו מימזיס גרידא. בית הכנסת הוא מקום שמוקדש לביטוי אישי, אך לצד ביטול אישי.
האם החול והקודש הם שני קצוות או מיטשטש כאן התחום ביניהם?

(מתוך דבר האוצר)