בתערוכת היחיד הראשונה שלו, האמן עוזיאל רנחל פורש רישומים שהם מעין פרגוד. כל אחד מהם רך, נמוג, מצויר בפסטל רך ובעיפרון בגוונים מונוכרומטיים של אדום, לבן וצהוב, צבעים המחזיקים את הפאר והקטיפה המלכותית של המושבים, הווילאות והפרגודים.

האמן מביא אל הנייר לא את הגוף עצמו – אלא את זכרו, רישומו, מה שנותר ממנו כשהוא חולף ועוזב את החלל. הרישומים נבנים מתוך הבנה של תנועה, כזו שאינה ניכרת בקו — אלא במתח שמתחתיו. המקומות המתהווים אינם רק מרחבים של מבט, אלא של כניסה, שהות ושל מרחב נשימה. יש בהם ריק טעון, כמו רגע מאחורי הקלעים: הכל מוכן, אך הדבר עדיין לא נאמר.

״הטקס היהודי בנוי על יסודות של הופעה, של זמן, של חלל, של ציפייה למשהו שאינו חומר בלבד. יש התרחשות, דמויות וצופים אך המוקד איננו מימזיס גרידא. בית הכנסת הוא מקום שמוקדש לביטוי אישי, אך לצד ביטול אישי״
(1989 מיכל גוברין, הפולחן היהודי כז’אנר של תיאטרון קודש”)